הטלטלה שעברנו מאז השבעה באוקטובר 23 אינה פוסחת גם על הזוגיות שלנו. אנחנו במצב הישרדותי והביולוגיה שלנו משתלטת על מצבנו הפיזי. איך זה נראה?
הטלטלה שעברנו מאז השבעה באוקטובר 23 אינה פוסחת גם על הזוגיות שלנו. המובן מאליו קרס, הביטחון, תחושת הוודאות, היציבות ויכולת הראייה קדימה. מאז אנו בפחד, שיגרת חיינו מעורערת ואנו בדריכות מתמדת, טרודים, דואגים ולא ישנים בלילה.
אנחנו במצב הישרדותי והביולוגיה שלנו משתלטת על מצבנו הפיזי, כל אחד באופני ההישרדות שלו/שלה.
הרבה זוגות מופרדים כי האחד במלחמה והשני בשמירה על הבית.
כיצד שולטת כיום הפיזיולוגיה שלנו על מצבנו ומצבו של כל אחד מבני הזוג?
בשונה מאותה אונה קדמית של מוחנו השקולה, החושבת בהיגיון, החלק הפעיל יותר של מוחנו בשעת מלחמה זו היא המערכת הלימבית, גזע המוח, המוכרים כ"מוח הישן". חלק זה אחראי על הפעלת החלקים האוטומטיים ש"משמרים אותנו בחיים", ויסות תפקידי הגוף החיוניים כמו נשימה, פעימות הלב, לחץ הדם, טמפרטורת הגוף, חידוד החושים ועוד. חלק זה מתפקד מחוץ למודעות שלנו ומשמש כסורק לתחושת הביטחון שלנו במרחב. חלק זה יגיב לסכנה פיזית ואף רגשית. ככל שתחושת האיום גדולה יותר, פעמון ההתרעה של "סכנה" יועצם. חלק זה בשגרה יתריע אם נלך ברחוב חשוך וחושנו יתחדדו, או שנלך על צוק והתרעת האזהרה שאנו עלולים ליפול תופעל.
האמיגדלה שבמערכת הלימבית היא המפעילה את המנגנון של "הילחם או ברח". חלק זה של המוח רגיש למצבים של חשש, פחד, אי שקט ובחלק זה מתרחש הרישום איך זיכרון מסוים גרם לנו להרגיש. כאמור חלק זה סורק את הנעשה במרחב הזוגי בין בני הזוג. האם המרחב רגוע? מתוח? בכעס?
אנשים הסובלים מפוסט טראומה הם אנשים שהאמיגדלה שלהם פעלתנית במיוחד. האמיגדלה מעורבת בעיבוד תגובות רגשיות ואחראית על עוצמת התגובה הרגשית שלנו המתעוררת כתוצאה מאירוע מפחיד או מלחיץ שאנו חווים. חלקי מוח אלו גם מכילים את המידע הרגשי שהוטבע בילדותנו. כשאנחנו מוצפים רגשית ומעורערים, נתקשה לווסת עצמנו רגשית ולחשוב יותר רציונלית. אנחנו רגישים ל"שלילי", למה שלא עובד טוב עבורנו. במצב כזה שאלה פשוטה של בני זוגנו יכולה להתפרש כשיפוטית, תוקפנית ועלולה לזכות לתגובה לא מידתית שלנו.
האונה הקדמית שבמצחנו היא שמייצרת את האיזון של תגובותינו, ההשהיה של הדחף להגיב אוטומטית. זה החלק של מוחנו שעושה את החשיבה על התגובה. מפעיל את שיקול הדעת. החלק המפותח ביותר במוחנו.
כשנחוש "סכנה" ביחסינו הזוגיים בעיקר, יש מי מאתנו שהאנרגיה שלנו תתפרץ החוצה ואז נצעק, נתקוף, נעליב, "נשלוף ציפורניים". יש מי מאתנו שכשנחוש חוסר ביטחון ומתח ביחסים האנרגיה שלנו תתכווץ ואנו נתכנס בתוכנו, נישאר מסוגרים ונשתוק, ולעתים לימים. לרוב בני זוג זקוקים מהשני לתגובה שהפוכה לאוטומציה של כל אחד.
מהי התוספת של התיאוריה הפולי-ואגלית?
התיאוריה הפולי-וגאלית הקונה יותר מעמד בעשורים האחרונים קושרת בין מערכת העצבים האוטונומית שלנו וההתנהגויות ההישרדותיות שלנו. כיצד הדחף המולד שלנו לשרוד במצבים קשים בחיינו ניצב במתח גדול מול הכמיהה והצורך המולד בהיקשרות וחיבור לאחרים. היא מייחסת לעצב הוואגוס הארוך והמפותל שמתחיל מהמוח ומעצבב חלקים רבים לאורך גופנו, את השליטה בפעולות הלא רצוניות שלנו והאחריות לשמור על גופנו באיזון. על פי תיאוריה זו מערכת העצבים האוטונומית מאורגנת בצורה היררכית בהתאם למידת הסכנה או הביטחון שנחוש וישנם שלושה סוגים של תגובות. בראש הסולם מערכת העצבים שרויה בביטחון ויכולת ליצירת התקשרות חברתית. במצב הוונטרלי הזה אנו שואפים להיות. אנחנו בוויסות-נושמים פנימה והחוצה. מערכת העצבים הפארא-סימפתטית אחראית על ההרגעה ושימור הגוף בהאטה ונינוחות. עצב הוואגוס מאוזן.
כשמשהו קורה סביבנו ומערכת העצבים מזהה סכנה נשלחת מעין התרעה והמערכת הסימפתטית נכנסת לפעולה. האנרגיה בתנועה ועוררות ומופעלות תגובות החרום של הילחם או ברח. המתח ממריץ את עצב הוואגוס. כשכל זה לא עוזר, בתחתית הסולם נרד למצב של קריסה. אנחנו בקיפאון והיעדר תנועה. מצב הנקרא דורסלי. האנשים בעוטף עזה שישבו בממ"ד שעות בשבעה באוקטובר 2023 סיפרו שהתינוקות לא בכו והכלבים כלל לא נבחו, מה שנותן עדות למצב זה של קיפאון. שלושת הפלטפורמות העצביות ההיררכיות הללו מובחנות כתגובה לסיכון חיצוני וקשור למידת הביטחון שנחוש או הסכנה ואף סכנת חיים. אנו יכולים לנוע בכל שלושת הרמות הלוך וחזור.
השונות בין בני הזוג
במצב ההישרדותי בו אנו שוהים זה שבועות נפערת ביתר עוצמה השונות בין בני זוג. השונות היא גם מקור למשיכה כשבני זוג רק מכירים. אנו מסתקרנים ליכולות והתכונות שיש לשני ולנו אין, והסקרנות מגבירה משיכה וקירבה כי שנינו משלימים זה את זו ביכולות לאחד השלם. עם הזמן השונות תהווה מקור לוויכוחים ומריבות. לא קל לאורך השנים לשלב את ה"ביחד" עם המופרדות של כל אחד מהאחר. מאבקי הכוח הם הדרמה שמייצרים בני הזוג מהציפיות הלא מדוברות, המשאלות הסמויות, האכזבות ועוד.
בזמן מלחמה השונות מועצמת ובקלות מייצרת אכזבה, ריחוק, עצבנות, כעס, הסתגרות ותחושת פספוס. שני בני זוג יכולים להיות מאד שונים באופן הוויסות הרגשי שלהם וההתמודדות עם המצב. הצרכים הזוגיים, התמיכה לו כל אחד זקוק, הציפיות האחד מהשני, אופני ההישרדות, יכולת האיזון בין כאב, עצב או שמחה יכולים להיות שונים והפוכים.
דוגמאות לשונות הזוגית המועצמת
אתן דוגמאות בשמות בדויים – דנה ואלון שהינו לוחם הנמצא כעת במילואים ארוכים בתוך עזה, אלון עמד להגיע הבייתה ליום ומחצה. דנה התרגשה מאד ובנתה במוחה תסריט על המפגש שלהם ואיך תחווה את ההתרגשות הגדולה של אלון לראותה ולהיות בבית. כשאכן עמד אלון במפתן הבית היה עוד בתחושת מעבר בין הפגזים והמלחמה וכשנכנס הרגיש מעין זרות להיות בבית והיה זקוק למעט שקט והבנה. דנה מהר מאד התאכזבה, אכזבה שתורגמה לכעס: "לא התגעגעת אלי? לא כייף לך להיות בבית? אתה לא שמח לראות אותי"? והריחוק ביניהם הלך וגבר. גם כשניסה לחבק אותה אחרי זמן מה, חש את החיבוק הקר והמאולץ מצידה. דנה היא אדם יותר חרדתי וזקוקה לחלוק ולדבר כדי להירגע בעוד אלון זקוק לשקט שלו. מאחר וכל אחד הסתגר באכזבתו מהשני הם לא דיברו ויצרו דיאלוג וככה אותה חופשה הפכה לפספוס הדדי.
הרבה זוגות מוצאים עצמה במריבות וכעסים כשמתחת לכעסים ישנם רגשות שאינם מדוברים.
זוג בשם יסמין וארד: ארד עבר כבר את גיל חובת המילואים אך גייס עצמו בהתנדבות ליחידה בה שרת שנים. הכעסים הלכו והתעצמו: "איך אתה מסכן את עצמך ואותנו עוד בהתנדבות? אתה לא חושב על המשפחה שלך?" מאחר וארד מקבל הרבה מילות שבח על התנדבותו נשארת יסמין עם העבודה היומיומית והאפורה של ניהול הבית ולא זוכה להילה לה הוא זוכה. גם זה מכעיס אותה.
דני ואבלין הם זוג שחי בחו"ל זה שנים. דני ישראלי שנשוי לבלגית. מאז המלחמה הוא מחובר לחדשות ולטלוויזיה ללא הרף בעוד שאבלין מרגישה שזנח את הזוגיות. הפער בין שניהם התעצם כשהחל להעלות לדיון ביניהם את רצונו לחזור לישראל. משבר חדש נוצר ביניהם כשמעולם לא חשבו קודם על מגורים בארץ. הוא חש שאין לה כל אמפטיה כלפיו.
איך נעזור לזוגיות בימים אלו?
טיפול זוגי עשוי מאד לסייע. על רוחות המלחמה מבחוץ אין לנו שליטה אך חשוב לעזור לעצמנו לא להכניס את רוחות המלחמה הללו לזוגיות אלא למצוא דרך לדיאלוג ושיח על אשר עוברים. חשוב להבין ולהיות אמפטיים לשונות. זו הזדמנות להפעיל את יכולת החמלה שלנו. חשוב שבמקום להתלונן על השני נבקש בקשה, ונבין שמתחת לתסכול יושב לו צורך שלא מובע במלים. נשאל את עצמנו למה אנו זקוקים ונדבר זאת, במקום להתנהג זאת.
חשוב לעבוד כנגד הנטייה לביקורת, ריחוק, כעס, הסתגרות. לפנות אל השני ולא להפנות גב לשני. חשוב למנוע פגיעות שיוצרת קרע בזוגיות ולעבוד על שמירת הביטחון במרחב הזוגי שכן מחוץ לזוגיות הביטחון כה מעורער. כמו כן לזכור שהזוגיות היא נכס גם עבור הילדים. הילדים זקוקים למרחב רגוע בזוגיות של ההורים כי גם הם מאד לא רגועים ובטוחים בשגרה שלהם.
יש לנסות לחזור ולייצר שיגרה במובן של עשיית דברים שכל זוג אוהב לעשות ביחד.
גישת אימגו כאורגת ביטחון במרחב הזוגי
גישת אימגו, הגישה של טיפול זוגי על פיה אני עובדת עם זוגות הינה מאד יעילה בזמנים שאנו מצויים כיום. אריגת הביטחון בין בני הזוג נעשית דרך דיאלוגים בהם כל בן/בת זוג לומד להכיל את האחר ולעבור מעין גשר לעולמו של השני. העבודה מטרתה ללמוד להקשיב מבלי להגיב שזו נטייתנו הטבעית, ובהדרגה לאושש ולייצר אמפטיה הדדית. זוהי עבודה תהליכית שהולכת ומעמיקה. עבודה זו של טיפול זוגי מאפשרת לטפל אחרת בנזקקות. לטפל אחרת בנזקקות ובפגיעות של כל אחד, באופן מאד שונה. כבר מהישיבה זה מול זו יש מפגש של המבט, צעד חשוב ביצירה של חיבור ויכולת הרגעה.
כתבה: ליאורה גרינהאוס, מומחית רבת שנים בטיפול זוגי ומשפחתי, מרצה ברחבי הארץ, מלמדת ומדריכה בטיפול זוגי, מייצגת את ישראל בארגון האימגו העולמי, ומחברת הספר 'מסע זוגי מרומנטיקה לאינטימיות'. טיפול זוגי בגישתי מאפשר תירגול של חיוביות העוצר את הדינמיקה השלילית והריקוד הזוגי ההרגלי.
